השנים ה"טובות" של הרב צבי יהודה הכהן קוק

כי תשא את ראש בני ישראל: השנים היפות של הרב צבי יהודה הכהן קוק, בהן היה מחובר לכלל הציבור הישראלי, היו בתקופת התחדשותה של הישיבה, בתקופה שהוא ולא אחרים קבעו לו את סדר היום. בימים ששימש כתובת לא לנושא מסוים ולא לאוכלוסייה בעלת גוון לאומי מצומצם, אלא מימין ומשמאל, דתיים ושאינם דתיים, הקיבוץ הדתי ובחורים מישיבת חברון, אקדמיים ומנהיגי ציבור, ילידי הארץ ואנשי חוץ לארץ, כולם מצאו אצלו כתובת לעצה ולימוד. בתקופה ההיא גם תלמידי הישיבה התנהלו בפתיחות. כדבר המובן מאליו היה ללכת לשמוע שיעורי תורה גם בישיבות חרדיות או אצל תלמידי חכמים מהחוגים הללו. כמו כן נסעו לשבתות ליישובי עולים בפרוזדור ירושלים להשפיע תורה על העולים החדשים, או נסיעה לימים נוראים לקיים תפילות בקיבוצים חילוניים, וכן קיימו סמינריונים לקבוצות נוער מחוץ לארץ שבאו לשנת הכשרה בישראל וכדומה. באותה תקופה הייתה הישיבה בכלל והרצי"ה בפרט כתובת למגוון רחב של חוגים ואישים מכלל הציבור, שבאו להיפגש עם הרצי"ה, מי לעצה, מי להדרכה, מי לשיחת נפש ומי לליבון שאלות שעה ונצח. כל אחד ואחד מצא אוזן קשבת ומילה טובה במפגש הזה והיה בהרגשה כאילו הוא היחיד שהרצי"ה מתייחס אליו... הרצי"ה היה בעיקר מחנך, למרות בקיאותו וגדלותו בכל התורה , הוא נמנע מלפסוק הלכות וכפף עצמו ל"מרא דאתרא", וכשהייתה עומדת שאלה הלכתית על פרק, אם הייתה זו שאלה מקומית היה שולח אותנו לרבה של ירושלים הרצ"פ פראנק ואם הייתה זו שאלה ארצית (כמו גילוח ביום העצמאות) שלח אותנו לשאול את הרב הראשי הרב הרצוג. גם הדרכתו החינוכית הייתה פרטנית ברמה אישית. דרישותיו וציפיותיו מכל תלמיד היו שונות, וכך קרה ששמענו ממנו מסרים כפולים. לפעמים באותו עניין היה אומר לאחד כך ולשני אחרת, ויש לכך דוגמאות. מסירותו לתלמידיו לא ידעה גבול, לא יום ולא לילה. בנסיעה לשמחות של תלמידים היה מצטרף למשאית שהסיעה את בחורי הישיבה והקפיד לשבת דווקא במשאית עצמה עם כל התלמידים ולא בתא הנהג. בשמחת נישואין, גם בגילו המופלג, היה משתתף בריקודי המצווה לשמח את החתן ונשאר בסעודה עד הסוף. לא הסתפק במתן עצות בלבד אלא היה דואג לסייע בפתרון הבעיה באופן מעשי, גם בפנייה לגורמים בעלי יכולת. וכאשר אחד מתלמידיו שהיה שקדן וסבל ממיגרנה וכאבי ראש, היה הרב בא מפעם לפעם לבית המדרש ולוקח אותו מהלימוד ויוצא עמו לטייל מעט ברחובות ירושלים‎...

הרצי"ה לא הכתיב לתלמידיו מה ללמוד, לכל אחד אפשר לבנות לעצמו תכנית לימודים ייחודית, כנטיית לבו של כל אחד. כך בלימוד הגמרא ובמיוחד בלימוד האמונה. וכך יכולת לראות בישיבה חברותא העוסקת ב"קצות" וב"נתיבות" ובפינה אחרת תלמיד המפענח את "ביאור הגר"א", ויש תלמידים העוסקים בראשונים, רשב"א ר"ן ורמב"ן ואילו אחרים עוסקים בבירור הלכה, ברמב"ם, השו"ע ונושאי הכלים שלהם, וכך גם בלימוד מחשבת האמונה... כשתלמיד חדש ביקש להתקבל לישיבה לא הקפיד לכמה זמן הוא בא ללמוד, אלא עמד על כך שבזמן שהוא שוהה בישיבה יהיה כולו קודש ללימוד התורה... מספר הרב יעקב הלוי פילבר שליט"א: בענייני חינוך, במיוחד עם הקמת הישיבה לצעירים, התייעצתי רבות עם הרצי"ה. פעם כששאלתי אותו על דבר מסוים בחינוך של הגיל היסודי, אמר לי בענוותנותו: בזה אתה מבין יותר ממני. על לימודי אנגלית אמר לי: מקובלני מאבא זצ"ל שאנחנו לא נגד לימודי חול אבל בישיבה אין מקום ללימודי חול (לדעתו ישיבה מיועדת רק לגדל "גדלות בתורה" וכל שאר הצרכים הם באחריותו של התלמיד). כשאמרו בשמו שאמר כאילו אין לשלוח ללמוד בחינוך העצמאי, הכחיש זאת ואמר: בחינוך העצמאי יש פגם של כלל ישראל ובחמ"ד יש חיסרון של תורה. ואינו יודע מה גרוע יותר... [ קטעים ממאמר לדמותו של הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שכתב בימים אלה מקורבו ותלמידו המובהק ומאבני היסוד של ישיבת "מרכז הרב" , הרב יעקב הלוי פילבר שליט"א ]